שורשים
שורשינו נאחזים בחזון
חזונם של זוג מורים צעירים, עמליה ואיזק לוי, שהאמינו שצדקת הדרך תגבר על קשייה, אמונה שהפכה חזון למציאות.
השלמת הכנסה
בראשית שנות השישים של המאה הקודמת היה המורה הצעיר, איזק לוי, זקוק להכנסה נוספת. איזק עבד אז בבית הספר לחינוך מיוחד בתל אביב ולהשלמת הכנסתו, נהג לעבוד כמדריך חברתי וכמפעיל של חוגי העשרה בכפרי נוער ובמסגרות טיפוליות וחינוכיות אחרות כשלרשותו עומדים שלושה כלי עזר עיקריים: מפוחית פה, אקורדיון ומכונת הקרנת סרטי 16 מ"מ ואלו יחד עם כשרונו המוסיקלי, קולו הרדיופוני וכשרון המשחק שלו הפכו אותו למדריך מבוקש ואהוד.
"המדריך איזק" אף פעם לא למד נגינה,
הוא פשוט ניגן.
כל שיר, על כל כלי נגינה.
מפגש ראשון
אל משק העזר של משפחת בר דרור בכפר סבא, משפחה ששימשה כמשפחה אומנת לתשעה אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית הוזמן המורה הצעיר, איזק, במסגרת עבודתו הצדדית כמדריך חברתי. על-פי הגישה המקובלת באותם ימים ציפו מעסיקיו של המדריך הצעיר במשק בר-דרור שהוא יופיע בפני חניכיו "שממילא רמת ההבנה שלהם נמוכה" בהופעה פרונטלית אך הוא התעקש להפוך את בעלי המוגבלות השכלית התפתחותית לשותפים בהפעלה ולתת להם תפקידי מפתח כגיבורים בסיפורי המסגרת של ההפעלה.
גישה חדשה
כך למשל כאשר הקרין סרט קולנוע חילק אותו לקטעים קצרים, ליווה אותו בהסברים ברמת הפשטה מתאימה ובסופו של הסרט ערך משחק תפקידים עם הצופים כשהם משמשים בתפקידי הדמויות הראשיות. כך, במפגשו הראשוני עם בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, פיתח איזק את הגישה על-פיה בעזרת התמיכה המתאימה, בשמחה ובהומור יכול כל אחד לפתח את יכולותיו, להעלות את דימויו העצמי ולהפוך ל"גיבור הסיפור", גישה המהווה את אבן-היסוד לעשייה במסגרות עמית עד היום הזה.
הזברות מובילות צפונה
"הקייטנה"
לקראת סוף שנות השישים, התקיים בארץ קונגרס שדן בשיטות טיפול בבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית ובמסגרתו התקבלה ההחלטה לנסות וליצור מפעלי נופש לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, רעיון חדשני וראשוני שסימל את ההכרה בחובת המדינה לספק את כל צורכי בעלי המוגבלות השכלית התפתחותית ובתוכן גם את הזכות לנופש. איזק, ששמע על הניסוי המעניין בשיחת חולין בחדר המורים של בית-הספר, התנדב מיד לקחת חלק במפעל החשוב ולאור נסיונו וגישתו החינוכית הייחודית נבחר לנהל את ה"קייטנה".
מימין, איזק לוי, יום אינדיאנים ב"קייטנה"
זברות על הדשא
בשנים הבאות היה איזק מנהל כשלושה מחזורי קייטנה בני עשרה ימים, בכל קיץ.
במהלך ימי ה"קייטנה" גרו הנופשים, בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, וצוותיהם
בכפר-נוער וכל יום מעשרת הימים הוקדש לנושא ששימש מסגרת לפעילות חווייתית מעשירה ומעצימה על-פי העקרונות שאפיינו את גישתו של איזק: הקרנת מערבון הפכה ל"יום אינדיאנים", הנופשים והצוות התחלקו ל"אינדיאנים" ו"בוקרים" והופיעו במשותף על מגרש הכדור-רגל כשחקנים פעילים ומשמעותיים בעלילת המערבון, וביום "טרזן" יצאו כולם למסע בג'ונגל ועדר זברות (חמורים שנצבעו בפסים…) הסתובב בין בניני כפר-הנוער.
המעבר צפונה
כהמשך הטבעי של סיפור משיכתו של איזק לוי לעולמם של בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית הוא התבקש, בשנת 1973, על-ידי משרד הרווחה לנהל מעון פנימייה ממשלתי לטיפול בבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית במושבה מגדל ליד טבריה.
בשנות שבתם במגדל הפכו עמליה ואיזק לוי לדמויות מרכזיות בקהילת המושבה. הצעדים שנעשו אז על-ידי השניים לשילובם של בני המושבה בצוות המעון ולביסוס מעמדו של מנהל מעון ממשלתי נחשבים עד היום לבעלי משמעות מקצועית רבה ותרומתם נשמרת לאורך השנים.
ביקור נוסטלגי והבטחה אמיצה
הביקור
בשנת 1978 בחרו איזק, אשתו עמליה, ומשפחתם הצעירה לחזור למרכז הארץ.
איזק נשלח על-ידי משרד הרווחה לנהל את מעון רוחמה שחלק גדר עם משק בר-דרור, אותו המשק בו עשה איזק את צעדיו הראשונים בהפעלה של קבוצת בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית שנים רבות קודם לכן. בביקורו הראשון ברוחמה, החליט איזק להכנס למשק בר-דרור מתוך רצון לבקר שוב במקום בו התחיל מסעו בעולמם של בעלי המוגבלות השכלית ההתפתחותית.
כאשר נכנס הסתבר לו שקבוצת חניכיו הוותיקה במשק בר דרור זוכרת אותו היטב והפגישה הייתה בעלת עוצמה רגשית מטלטלת לכל הנוכחים בה.
ההבטחה
באותו מפגש סיפרו לו בני משפחת בר-דרור על כוונתם למכור את המשק ולעזוב את כפר-סבא והביעו חששם כי עזיבתם תביא לסגירת ביתם של הדיירים שהיו תחת חסותם כמשפחה אומנת.
איזק, בדרכו האופטימית האופיינית הבטיח לבני משפחת בר-דרור שהוא ידאג לדייריהם וביקש שיתנו לו ימים אחדים למציאת פתרון.
ההצעה
בשובו הביתה באותו יום סיפר איזק לאשתו עמליה על המפגש המרגש עם חניכיו במשק משפחת בר-דרור ועל סכנת הסגירה המרחפת מעל ביתם. בשיחתם באותו הערב הבינו עמליה ואיזק כי אין להם דרך מעשית לעזור לדיירי משפחת בר-דרור ובעצם פרט לחזון הדוגל בשוויון זכויות לבעלי מוגבליות ובחובת החברה לעזרה במימוש זכויות אלו, ופרט לחלום על הקמת בית חם תומך ומקדם לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, פרט לחזון וחלום אין להם מה להציע.
אז הם הציעו חזון וחלום.
איזק ועמליה לוי
מעון בר דרור
התעוזה
בין חלום למציאות עומדת התעוזה, באומץ רב ואמונה נחושה בצדקת דרכם פנו עמליה ואיזק לסלול את הדרך להגשמת החלום. איזק התפטר מעבודתו כמנהל מעון ממשלתי, בני הזוג מכרו את דירת שלושת החדרים שרכשו בעמל רב, שכרו את משק בר-דרור ובשורה של צעדים שנראו אז לכל יועץ כלכלי כרצף של טעויות הפכו את חזונם למציאות. בשנת 1978 הקימו עמליה ואיזק את "מעון בר-דרור" המשמש כבית חם תומך ומקדם לדייריו גם היום.
איזק לוי ז"ל ניהל את מעון בר-דרור עד לפטירתו הפתאומית בשנת 1995.
מהמשפחה אל החבר
הדרך המשפחתית
שורשינו צומחים מתוך חזונם של עמליה ואיזק לוי ודרכם הנועזת בדרך להגשמתו.
חזון המוביל את משפחתנו לפעול למען היותן של מסגרותינו בית חם תומך ומקדם לדייריהן.
בית הגדל, מתפתח ומשתנה בהתאם לצורכי דייריו ומספק להם רצף חיים מכיל ומעצים.
בית השם את האדם במרכז ומעמיד את ערכי שוויון הזכויות במקום בו חובת המדינה למימושם הופכים לסטנדרט גבוה של רמת שירות בלתי מתפשרת.
זאת דרכנו המשפחתית.
ממשיכי הדרך
בשנת 1991 הצטרפו אל הדרך המשפחתית הבן רז לוי ואשתו סולי שפתחו את "הוסטל עמית" ברמלה, דירות הלווין שלו ו"מעון עמית" ושלוחתו בלוד.
בשנת 1995, עם פטירתו הפתאומית של איזק ז"ל, הצטרף הבן בעז אל עמליה בניהול "בר-דרור" ולצד פיתוח המעון הביא לפתיחתם של מסגרות "בית אייל" בכפר-סבא ובכפר-יונה.
דרכם של זוג המורים הצעיר, עמליה ואיזק לוי, דרך של אמונה בחזון וצדקת הדרך הגוברים על קשיי הדרך, נמשכת.
עמית זה חבר
בראשית שנות ה90 של המאה הקודמת ליוו עמליה ואיזק לוי את בנו של איזק, רז, ובת זוגו סולי, בדרכם לפתיחת ההוסטל הראשון ברמלה.
ערב הקמתו, בשנת, 1991, שאלו סולי ורז את עמליה ואיזק לעצתם בעניין שם להוסטל החדש ושניהם ענו כפה אחד: "עמית. כי עמית זה חבר".
איזק נהג לומר: "במקום בו קיימת שמחה נופלות המחיצות שבין אדם לאדם" ואנחנו מוסיפים:
"במקום בו מתקיימים חברות ושמחה נופלות המחיצות שבין אדם לאדם וחלום הופך למציאות."
כך אנו מאמינים, זוהי דרכנו, זוהי דרכם של הדיירים והצוות בעמית.
כי עמית זה חבר, חבר לכל החיים.
עמית זה חבר, חבר לכל החיים